החלטה בתיק בש"א 7028/07

בקשה לפטור מאגרה.

1.       המבקש מס' 1 תושב ישראל ובעל השליטה במבקשת 2, חברה בע"מ הרשומה בישראל, והמבקשת 2 הגישו תביעה כספית בסך 46,300,000 ש"ח כנגד המשיבה לפיצוי בגין נזקים כספיים שנגרמו להם בגין החרמת ארבעה מפעלי תעשייה באוקראינה, שבהקמתם השקיעו בשנת 1996 סכום של 2.2 מליון דולר, ובגין נזקים בלתי-ממוניים שנגרמו למבקש כתוצאה מניהול הליך שווא פלילי, במהלכו היה כלוא ונתון לעינויים.

2.       בתמצית, בכתב התביעה נטען כי המבקשים הגישו באוקראינה תביעה כנגד המשיבה לקבלת פיצוי בגין הנזק הממוני והבלתי-ממוני שנגרם להם. לטענתם, איחדה המשיבה את הדיון בתביעה זו עם ההליך הפלילי כנגד המבקש, במטרה להימנע מהכרעה בתביעת הנזיקין שהגיש. המבקשים פנו לבית-הדין האירופי לזכויות אדם בשסטרסבורג (EHCR) בתביעה נזיקית. התביעה התקבלה ונקבע כי המשיבה הפרה את אמנת אירופה לזכויות האזרח. המבקשים טוענים כי מאמציהם לממש את פסק-הדין של EHCR העלו חרס, ומכאן תביעתם זו בהליך העיקרי.

הבקשה

3.       עם הגשת התביעה דנן ביום 23.9.07, עתרו המבקשים לפטור מאגרה. בתצהיר המבקש 1 שצורף לבקשה, טען המבקש להעדר יכולת הכלכלית לשאת בסכום האגרה. המבקש טען כי אין לו כל נכסים או מקורות הכנסה, למעט קצבת ביטוח לאומי צנועה ועזרה מעת לעת של בני משפחתו. עוד נטען בתמציתיות כי כמו המבקש, גם המבקשת 1 הנה חסרת כל ואין לה נכסים מכל סוג שהוא.

עמדת המדינה

4.       המדינה, כבעלת דין בענייני אגרות, התנגדה למתן פטור מאגרה, בין לתביעה כולה ובין לחלקה. לטענתה לא הוכיחו המבקשים כי מתקיימים התנאים הדרושים למתן פטור מאגרה במקרה דנן. עוד טוענת המדינה כי בית-משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. וכי המבקשים לא הראו כי לא מתקיימת למשיבה חסינות ריבון זר, ולא התייחסו לשאלת התיישנותה של התובענה על-פי הדין הישראלי.

הליכים קודמים

5.       התביעה בהליך העיקרי דנן הוגשה ונדונה זה מכבר בגלגולים שונים. תחילה, הגישו המבקשים, בשנת 2005, תביעה לבית-המשפט המחוזי על סך 2.2 מיליארד שקל לפיצוי בגין הנזקים הנתבעים בתביעה דנן (ת"א (ירושלים) 7274/05). המבקשים עתרו לפטור מאגרה, ובקשתם נדחתה (החלטת כב' השופט שפירא מיום 11.9.05). המבקשים הגישו חוזרת לפטור מאגרה (בש"א 2472/05 מיום 6.10.05), שנדחתה אף היא, ונקבע כי המבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת התנאים לפטור מאגרה. הוטעם כי המבקשים לא שיכנעו את בית המשפט בדבר מצבם הכלכלי האמיתי, ולא הוכיחו כי ניסו באופן ממשי לגייס את הכספים ממקורות אחרים. בהתייחס לקשיים בעילת התביעה - בין היתר לחסינות המשיבה 1 ולסוגיית הסמכות - קבע בית-המשפט כי על המבקש פטור לפי תקנה 13(ב) לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1987 להוכיח "עילת תביעה ראויה ביחס לסכום הנתבע", דבר שאינו מתקיים במקרה שלפנינו (החלטת כב' השופטת כנפי-שטייניץ מיום 7.3.06). משנדחתה הבקשה לפטור מאגרה נמחקה התביעה.

המבקשים נקטו בהליך נוסף (ה"פ (י-ם) 5168/06), בו עתרו לסעד הצהרתי לפיו עומדת להם הזכות לתבוע את המשיבה, וכן זכות לפיצויים בסך 2.2 מיליארד שקל. התובענה נמחקה ונקבע כי הסעד המבוקש מיותר, כיון שאין צורך להצהיר על עצם קיומה של הזכות להגיש תביעה (החלטת כב' השופט שפירא מיום 22.6.06).

לאחר כל זאת, הגישו המבקשים תביעה נוספת (ת"א (י-ם) 8298/06, הוגשה ביום 5.7.06), תביעה המשחזרת את  התביעה המקורית (ת"א (י-ם) 7274/05), אולם סכום התביעה הופחת, והועמד על למעלה מ-840 מליון ש"ח 'בלבד'. בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה, שוב, בקשה לפטור מאגרה, שנדחתה אף היא, ונקבע כי "אין למצוא הבדל מהותי בין תביעה המוגשת על סך כ-2 מיליארד ש"ח לבין תביעה המוגשת על סך כ-800 מליון ש"ח",  ולפיכך נימוקי הדחייה הקודמת עומדים בעינם - "והדברים גובלים בשימוש לרעה בהליכי משפט" (עמ' 2 להחלטת כב' השופטת כנפי-שטייניץ מיום 5.10.06). על החלטה זו ערערו המבקשים (ע"א (י-ם) 9512/06). הערעור נדחה, ונקבע כלהלן: "לא מצאתי כי המערער הצליח לבסס ולו לכאורה את סכום התביעה האסטרונומי שהוא תובע", והוטעם: "אפילו אצא מהנחה כי המערער עני ואין ביכולתו לשלם את האגרה כעולה מהחלטות שנתנה הרשמת גילה כנפי שטייניץ, המערער לא הוכיח ולו לכאורה את סיכוייו להצליח בתביעתו נגד ממשלת אוקראינה, בהעדר מסמכים רלוונטיים ונקיבת סכומי פיצויים שרירותיים" (עמ' 4 להחלטת כב' השופט רביד מיום 12.12.06).

על פסק-דין זה הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון (רע"א 430/07), בטענה כי המקרה מעורר את השאלה באיזו רמה צריך מבקש פטור מאגרה להוכיח את קיומה של עילת תביעה, והאם יכול בית-המשפט לדחות את הבקשה בהסתמך על  גובה הסכום הנתבע, מבלי ששמע את תגובת הצד שכנגד. עוד נטען כי בית-המשפט האירופי לזכויות האדם קיבל את תביעת המבקשים נגד המשיבה (Merit v. Ukraine (Application no. 66561/01)), ויש בכך כדי לבסס עילת תביעה. נטען גם כי מסמכי המבקשים הוחרמו על ידי המשיבה, ולפיכך אין הם יכולים להמציאם. ולבסוף נטען לגבי היקף חסינותה של המשיבה, ולגבי סמכותם של המשיבים הפורמליים (שהגישו את עמדתם בעניין האגרה) לטעון בשמה טענות מסוג זה. הערעור נדחה. בית-המשפט העליון קבע כדלהלן:

"לאחר עיון אין בידי להיעתר לבקשה לרשות ערעור. אכן, כשלעצמו המדובר בנושא שאיני יכול לקבוע - בכפוף לאשר ייאמר להלן - מניה וביה כי אין בו ממש כל עיקר. אמנם, פסק דינו של בית המשפט האירופי לזכויות האדם מיום 30.3.04, שהכיר בפגיעה במבקש 1 בקשר להליכים הפליליים שנוהלו נגדו, לא מצא (סעיף 84 לפסק הדין) קשר סיבתי בין הליכים אלה לבין התביעה לפיצויים (מעבר לתסכול ולעגמת הנפש בקשר להליך הפלילי), ועל כן לא נעתר לתביעת הפיצויים, למעט סכום מסוים בהקשר ההליך הפלילי. עם זאת, אין בכך כדי לומר שלא נגרם למבקשים כל נזק. ואולם, כפי שכבר צוין בהחלטות שיפוטיות שונות, שעה שעסקינן בסכומים גבוהים מעין אלה, שעל פניהם נראים גבוהים עד מאוד, על בית המשפט לנקוט זהירות יתרה בפטור מאגרה, ויש להטוות את הסכום כחלק ממכלול הערכת העילה. עוד בשכבר הימים נדרש לכך בית משפט זה (המ' 502/59 בנין וביצוע נ' קסתיאל, פ"ד יד 675). כדברי המלומד ש' לוין - פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 11-10 "... לו היה התובע בעל אמצעים, הוא לא היה מסכן את כספו על-ידי הגשת תובענה חסרת סיכוי, אך אם ההליך מוגש חינם, מה איכפת לו להגיש תובענה חסרת שחר או ל'נפח' את תביעתו...?". זאת, הגם שככלל ננקטת גישה ליברלית כשהמדובר באגרות (ראו רע"א 321/07 גושן נ' אבי גיא (טרם פורסם)); ראו גם רע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד, פ"ד    נט(1) 642 (השופט גרוניס) וכן בש"א (חיפה) 16578/02 אמר נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (טרם פורסם) (השופט סוקול). ברי כי הביטוי "נראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה" כאחד התנאים למתן פטור לפי תקנה 13 לתקנות האגרות, כולל את הערכת היחס בין עצם קיומה של עילת תביעה לבין סיכוייה. בנידון דידן נראית התביעה, כפי שכבר צוין בערכאות קודמות, מופרזת על פניה, והיא לא תוקנה חרף אמירות בתי המשפט. במקרה דנא גם לא ניתן להלום את הטענה כי בשל החרמת מסמכים אין בידי המבקשים להציג כראוי את היקף תביעתם, בנסיבות, וזאת, אף אם אצא מהנחת חוסר אמצעים של המבקשים, שהיא תנאי ראשון לפטור.

6.       בענייננו, מתייחס ההליך העיקרי, כאמור לעיל, למסכת עובדתית זהה לזו שפורטה בהליכים הקודמים, ומבוסס על אותן עילות תביעה, אולם בפעם זו עומד סכום התביעה על 46,300,000 ש"ח.

7.       תקנה 13 לתקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ה-1987, קובעת כי בית-המשפט רשאי לפטור מאגרה באופן מלא או חלקי אם הוכח לפניו כי אין ביכלתו של המבקש לשלם את האגרה וכי ההליך מגלה עילה.

8.       בעניין דנא, ספק אם אכן העמידו המבקשים תשתית ראייתית מפורטת כהלכה ביחס ליכולתם הכלכלית. תצהיר המבקש 1 נערך באופן לקוני, אינו נתמך בראיות מספקות, ולא פורטו בו מאמצים שבוצעו מצד המבקשים לגיוס כספים לתשלום האגרה מקרובי משפחה או על דרך של אשראי בנקאי. נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע בדבר אי יכולתו הכלכלית של תובע לעמוד בתשלום האגרה מוטל על התובע המבקש פטור מאגרה. לצורך כך עליו לפרוש תמונה מלאה של מצבו הכלכלי. בקשה המוגשת ללא פרטים מלאים מהימנים אינה מעמידה את התשתית הראייתית הדרושה כדי לדון בבקשה, ודינה להידחות מטעם זה בלבד (ר': בש"א 128/89 חיים מצא נ. צפורה מצא, תק-על 89(2), 732; בש"א 6669/94 מגרפטה נ' מנורה בע"מ, תק-על 95(1) 406; בש"א 4892/94 שחאדה נ' הפניקס הישראלי בע"מ, תק-על 94(4) 284). לעניין זה אין הבחנה בין מבקש שהוא אדם פרטי לבין חברה. יכולת הפרט או החברה תיבחן גם לפי העזרה או האשראי שהם יכולים לקבל מאלה הקשורים והקרובים אליה (ר': רע"א 5546/99 א.א.ס.ט בע"מ נ' מ"י, דינים עליון, כרך נז, 762). בענייננו, התמונה המתקבלת בנוגע עם המבקשים אינה מאפשרת לבחון את מצבם הכלכלי לאשורו. יתרה מזו, אף אם ניתן להניח, כפי שנעשה בהליכים הקודמים, על-פני הדברים, כי המבקשים עומדים בתנאים הנדרשים להוכחת אי יכולת כלכלית ככל שהדברים אמורים ביחס לנכסיהם בישראל, הרי שהמבקשים לא הוכיחו את התקיימותו של התנאי השני למתן פטור מאגרה, לפיו נדרש כי בית-המשפט יתרשם כי ההליך מגלה עילה. יש לזכור כי תכלית הדרישה לתשלום אגרת בית-משפט נועדה לא רק לממן את השירות המשפטי, אלא גם למנוע ניצול לרעה של ההליך המשפטי בדרך של הגשת תביעות סרק, תביעות מוגזמות או מנופחות. בעניין דנן, גם בהנחה כי התביעה מקימה עילת תביעה, הרי שאין בה כדי לבסס את גובה הסעד הנתבע, שכן סכום הפיצוי נקבע בעלמא וללא כל ראיה תומכת, זאת כפי המובהר להלן.

9.       תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, דנה בפרטים אותם יכיל כתב תביעה: "ואלה הפרטים שיכיל כתב תביעה, וחוץ מן האמור בתקנות להלן לא יכיל אלא פרטים אלה:

          .

        .